רובס נ' הראל חברה לביטוח בע"מ ואח'

פסק דין

עניינו של פסק הדין שלפניי בתביעה כספית בסך של 50,000 ₪ וזאת בגין נזקי רכוש שאירעו לתובע בתאונת דרכים מיום 11.11.06.

על פי האמור בתביעה, במועד זה בשעה 23.30 נהג התובע את רכבו בכביש היורד לטבריה מכיוון צומת גולני . בהגיע התובע לצומת כפר חיטים ביקש לבצע פניית פרסה, ועל כן נעמד בנתיב השמאלי מאחורי משאית. לפתע, בשעה שהיה בעצירה מוחלטת, הגיח מאחוריו רכב אחר נהוג בידי הנתבע 2 (המבוטח על ידי הנתבעת 1), פגע ברכבו מאחור בחוזקה והדף אותו לעבר המשאית אשר עמדה לפניו. כתוצאה מהאירוע נפגע רכב התובע הן בחלקו הקדמי והן בחלקו האחורי.

שמאי מטעם התובע מצא כי ברכב פגיעות הן בחלקו הקדמי והן בחלק האחורי כמתואר על ידי התובע, והעריך את הנזק בסך של 45,478 ₪.

התובע עתר לפצותו גם בשכ"ט השמאי בו נשא בסך של 2,340 ₪.  

בסה"כ העמיד התובע תביעתו, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית, ע"ס של 50,000 ₪.

הנתבעת 1 הכחישה את התאונה ואת הנזקים להם טוען התובע, ואף טענה כי מדובר בתאונה מבוימת ומתוכננת מראש בין התובע לרכב הנוסף, זאת מתוך מטרה להוציא שלא כדין כספים מאת המבטחת .

הנתבע 2 לא הגיש כתב הגנה מטעמו.

התובע מסר עדות והצדדים סיכמו טענותיהם בעל פה.

דיון והכרעה

לאחר ששמעתי את הצדדים ועיינתי במסמכים שהונחו לפניי, באתי לכלל מסקנה כי יש לקבל את התביעה, ואנמק.

בכל הנוגע לשאלת נטל ההוכחה ביחס לתביעות מכוח פוליסת ביטוח, נקבעו דברים אלה על ידי כב' הנשיא (כתוארו אז) השופט שמגר בע"א 1845/90 רוני סיני נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ פ"ד מז' (5) 676 :

"פוליסת הביטוח מעניקה ביטוח בגין אירוע מוגדר – שוד, פריצה, שריפה ודומיהם. אירוע מוגדר זה הוא הנדבך העובדתי הראשוני להטלת חבות על המבטח. נדבך שני הוא היעדר חריגים לפוליסה. חריגים אלו אף הם קבועים ומוגדרים בפוליסה. שני הנדבכים במצטבר מקימים חבות למבטח או, במילים אחרות, מרכיבים את "אירוע הביטוח". בין שני הנדבכים האמורים אין כל יחס של תלות. לפיכך, אין לומר שעל המבוטח להוכיח את התקיימות שני הנדבכים. די למבוטח אם יוכיח קיומו של הנדבך הראשון, הווה אומר – את התרחשות האירוע המוגדר. יוכיח זאת – קמה לכאורה חבותו של המבטח בפיצוי. נקטתי לשון "לכאורה", שכן המבטח יכול להוכיח קיומו של החריג המוגדר או אחד החריגים, שאז – תישלל חבותו. ונדגיש, כשם שנטל השכנוע על המבוטח להראות קיומו של האירוע המוגדר, כך מוטל עול השכנוע על המבטח, להראות קיומו של החריג. אין זה משנה, לעניין החריג, מה אופיו של האירוע המוגדר.

כדי לצאת ידי חובתו אין די, כמובן, שהמבוטח יאמר כי אירע מקרה ביטוח, אלא עליו להציג ראיות לכך. כאשר מדובר על נזק כתוצאה ממעשה עבירה, מקובלת, בדרך כלל, הצגת מסמך משטרתי או אף תיק המשטרה כפי שהיה כאן.

אוסיף, כי ההבחנה בין שריפה לבין גניבה או פריצה השאובה מן המשפט האנגלי, כביטוי לתפיסות ששורשיהן בהיסטוריה הכלכלית האנגלית, איננה מקובלת עלי אף היא. לעניין זה הייתי מאמץ את עמדת חברי הנכבד, השופט גולדברג, שהובעה בע"א 391/89א' ויסנר ואח' נ' אריה חברה לביטוח ואח'[5], שהגישה לכל מקרה ביטוח צריכה להיות אחידה. ומה לי שריפה ומה לי פריצה. בשני המקרים על המבוטח להוכיח את הנתונים העובדתיים, ולחברת הביטוח ייאמר – ואידך זיל גמור."

יצויין, כי אף שבאותו פסק דין מתעוררת מחלוקת מסויימת בדבר זהות הנושא בנטל להוכחת הסייג הפוטר את המבטחת מחבותה, הרי שגישתו של כב' הנשיא היא שאומצה בפסיקה מאוחרת, ראה ע"א 78/07 המגן נ' גרשון (פורסם בנבו).  

אם כן, הנטל להוכיח טענת הנתבעת לפיה התאונה בוימה, מוטל על הנתבעת ועל כך אין הצדדים חולקים. עם זאת כמובן שאין בכך כדי לשחרר את התובע מחובתו הראשונית להוכיח את עצם קרות האירוע ואת שעור נזקו.

לענייננו, על התובע להוכיח את עובדות האירוע, היינו את טענותיו שבכתב התביעה: כי נפגע על ידי הנתבע 2 באותו צומת ובאותה שעה, וכי כתוצאה מאותה פגיעה ארעו הנזקים.

התובע כאמור העיד לעצמו. יחד עם זאת אין המדובר בעדות יחידה כמשמעותו של מושג זה בהוראות סעיף 54 לפקודת הראיות [נוסח חדש] תשל"א – 1971, שכן כחלק מהראיות צורפה חוו"ד שמאית אשר ממצאיה תואמים את גרסת התובע והנתבעת מצידה לא ביקשה לחקור את השמאי.

יתרה מכך, גם אם יש להתייחס לעדותו של התובע כעדות יחידה הרי שעדותו לא נסתרה בחקירה הנגדית וגירסתו נותרה על כנה.